רוקמות שינוי

 אנג'ליקה מאדי, אפנאן אל ג'ליל, עראבה  (06.02.13)

אנג'ליקה מתגוררת בעראבה. היא מנהלת את אפנאן אל ג'ליל, עמותה לקידום והעצמת נשים. אנחנו שוחחנו על נשים, חופש ורקמה פלסטינית מסורתית.

 Af1.1

Af2

Af9.1

Af8

Af7

Af3.4

Af4.2

Af5

מהי לדעתך העצמת נשים?

העצמת נשים זה אומר שלנשים ולגברים יש הזדמנויות שוות בחיים – יכול להיות שאשה תרצה להיות עקרת בית ואמא, אבל יכול להיות שהיא תרצה לצאת מהבית ולעשות קריירה, וההחלטה הזאת צריכה להיות בידי האשה. זה גם אומר שנשים מבטאות את עצמן – יש להן הרבה רצונות וצרכים אבל לעתים הן פוחדות או מתביישות לבטא אותם. הייתי רוצה שנשים יאבקו למען הצרכים שלהן, אבל זה חייב לקרות בהדרגה, במיוחד בחברה הערבית. אנשים צריכים להתרגל לשינוי שחשוב לעשותו יחד עם הגברים. דבר נוסף שחשוב לי זה החופש – חופש בחירה, חופש להחליט, חופש של הגוף. החברה (הערבית) מאורגנת סביב המשפחה; יש קשרים בין נשים בתוך המשפחה, אבל אין אחוות נשים מחוצה לה. נשים צריכות להרחיב את מעגל הקשרים שלהן עם נשים אחרות.

אפנאן אל ג'ליל נפתחה לפני 5 שנים. את כבר רואה שינויים?

כן, בהתחלה אנשים התייחסו בחשדנות למה שאנחנו עושות פה. אמרנו שאנחנו רוצות לעשות משהו למען הנשים, והיו כאלה שבאופן אוטומטי פירשו את זה כנגד הגברים. וכמובן שזה לא העניין. תחילת הדרך לא היתה קלה ומעט נשים באו למפגשים שלנו כדי לדון בנושאים החשובים לקהילה, אבל היום זה כבר טבעי והרבה יותר נשים באות.

איך משפיעה פעילות המרכז על נשים צעירות?

יש לנו קבוצת נוער שגם מתעסקת בנושאים הקשורים להעצמת נשים ומעורבות בקהילה. למשל, הם רוצים להעלות את המודעות להשפעות של נישואין מוקדמים. אנחנו מוציאים לאור עיתון קטן אשר מטפל בנושאים בעלי חשיבות מקומית, כמו נשים מיוחדות בכפר ופועלן. אנחנו פועלים לשימור ושחזור של המסורות הפלשתינאיות העתיקות. זה נושא בעל חשיבות מיוחדת עבור הדור הצעיר דווקא, שצריך להכיר ולהעריך את המורשת שלו, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהזהות שלהם. כמו כל הצעירים הם מתעניינים בטכנולוגיות אבל אסור לשכוח את מורשת האבות, והם פוגשים אותה כאן – בבניין העתיק ובעבודות היד שחזרו לאופנה. בנוסף יש חשיבות רבה לכך שצעירות רואות נשים מבוגרות שעדיין יכולות לחולל שינויים בחיים שלהן.

כמה נשים באות לכאן באופן קבוע?

נשים מגיעות לכאן לארועים שונים – חלק לשיעור רקמה, חלק למועדון הנשים או למפגשים שבועיים של מערכת העיתון וחלק מצטרפות רק לטיולים. סך הכל כ-80 נשים משתתפות בכל הפעילויות, ובמעגל הפנימי יש כ-20 נשים.

מעגלי נשים מעניקים המון תמיכה ועזרה הדדית. במה שונה המעגל כאן ממעגל הנשים המשפחתי?

אני חושבת שלחלק מהנשים קל יותר לדבר עם מישהו לא כל כך קרוב. הסכמנו שהדברים שעולים פה – נשארים פה, לכן הן מרגישות בנוח להפתח. אנחנו מטפלות בנושאים עמוקים יותר ולא מנהלות רק שיחות חולין. אנחנו רוצות לדרבן את הנשים לדבר על הרגשות והצרכים האמיתיים שלהן, דבר שהן לא רגילות אליו. לפעמים הן חושבות שאין להן את הזכות לדבר או שהן לא חשובות מספיק.

האם הרקע וההשכלה  שלך בגרמניה עוזרים לך לקדם את הפרויקט?

כן. אני אשת חינוך; ההשכלה שלי מעשית ועבדתי עם קבוצות של אמהות וילדים בגרמניה. אני לא רואה את עצמי בתור פמיניסטית, אבל ענייני נשים תמיד העסיקו אותי. אני שייכת לדור מרד הסטודנטים באירופה. שחרור ושוויון זכויות לנשים היו נושאים מאד חמים וזה, כמובן, השפיע עלי. כשהגעתי לפה (לפני 16 שנה) לא היה אפילו זכר לזה. חלוקת התפקידים בחברה היתה עדיין מאד  נוקשה. החברה הערבית היא חלק מהחברה הישראלית אשר היוותה דוגמא ליציאת הנשים לעבודה, בנוסף לכך היה גם הצורך הכספי. היום לנשים צעירות יש חיים אחרים לגמרי מהאמהות והסבתות, לעתים עולמות שלמים מפרידים ביניהן. החברה כאן היתה מאד פשוטה כשעיקר עיסוקה חקלאות, לכן השינוי מאד מורגש. אני רואה את הקדמה באור חיובי. אישה שיוצאת לעבוד הפך להיות דבר רגיל, אבל זה עדיין לא "רגיל" בשביל הגבר להשתתף בעבודות  הנשים הטיפוסיות כמו עבודות הבית או חינוך הילדים. הגברים התחילו לתרום אבל זה עדיין לא מספיק.

שימור הרקמה הפלסטינית הינו אחד הפרויקטים של אפנאן אל ג'ליל. לאמיה, המורה לרקמה הצטרפה לשיחה.

האם יש סגנון רקמה שהוא מיוחד לעראבה?

אנג'ליקה: נדמה לי שלא. בעבר היו הבדלים בין אזוריים ואפשר היה לזהות מאיפה מגיעה האישה לפי הדוגמה, הסגנון והצבעים. היום הכל התערבב. עראבה היתה מפורסמת בריקמות התחרה שלה. נשארה רק אישה אחת שמכירה את הטכניקה הזו שהולכת להיעלם, לצערי. נשים צעירות לא משתמשות בה יותר.

לאמיה: אנחנו לוקחות את הדוגמאות מתוך ספרים של דוגמאות ריקמה מסורתיות ולפעמים מוסיפות או משנות וכך נוצרת דוגמה חדשה. בעבר רקמו בעיקר בחוט אדום על בד שחור ולאחרונה ראיתי שמשתמשים בבדים בצבעים שונים ברמאללה ובמקומות אחרים, אנחנו רוקמות צורות גאומטריות לרוב על בדי כותנה שחורים.

 האם נשים כאן עדיין לובשות בגדים מסורתיים? יש חפצים רקומים אחרים בשימוש?

 אנג'ליקה: בעיקר נשים מבוגרות לובשות בגדים מסורתיים, כשמעטים מהם רקומים ביד. משתמשים בהרבה חפצים רקומים, אפילו יותר מבגדים, לאנשים יש בבית קישוטים לקיר, כריות, תיקים קטנים וכדומה.

לאמיה: לי יש שמלה שרקמתי שאני לובשת לארועים מיוחדים, שלים, כיסוי לקוראן, ארנקים, כיסוי לפלאפון, מסגרת למראה ומגש. הרבה אנשים קונים פה כריות.

בעבר ילדות התחילו את לימודי הריקמה מגיל שש כדי להכין את הנדוניה. היום מגיעות לכאן בנות כדי ללמוד ריקמה?

 אנג'ליקה: יש נשים שמביאות את הבנות שלהן ויש ילדות שמגיעות ללמוד בתור תחביב.

לאמיה: יש בנות שלוקחות את העבודה הביתה, רוקמות תמורת תשלום ומביאות את הריקמות אלינו למכירה. הרבה גם אוהבות את הסיכות לשיער וכיסוים לפלאפון.

 לתלבושת המסורתית יש שפה, מהשימוש בבדים, צבעים ומוטיבים קישוטיים אפשר היה ללמוד על המעמד החברתי כלכלי של האישה. האם השפה הזאת עדיין מובנת?

 אנג'ליקה: אני חושבת שהשפה השתנתה. אישה שבוחרת היום ללבוש בגד מסורתי מבטאת את הזהות שלה, את השייכות שלה לקבוצה אתנית, אולי כדי להראות שהיא פלסטינאית. ללבוש שמלה מיוחדת כזאת זה כמו ללבוש אמנות. בשיעורי רקמה אנחנו לא נכנסים לכל המשמעויות של הדוגמאות והצבעים. אולי כדאי להדגיש את זה יותר.

אנג'ליקה, מה התוכניות לעתיד של אפנאן אל ג'ליל?

יש לנו הרבה רעיונות, השאלה היא איך להוציא אותם לפועל. הייתי רוצה לשים יותר דגש על פיתוח התיירות, אבל אי אפשר לעשות את זה לבד. גם העירייה צריכה להתאמץ, אבל אין הרבה פעילות בכיוון הזה. התיירות לא הפכה לפרויקט אמיתי בעיריה. אני מרגישה שיש הזנחה בנושא הזה, יש המון פוטנציאל –  בניינים עתיקים שצריך לשמר, מסורות עתיקות וכו'. אבל לעיריה יש כמובן בעיות אחרות, ישנן מגבלות תקציביות, כך שתיירות לא בראש סדר העדיפויות. אנחנו פועלות באופן עצמאי – משתתפות בארועים שונים, שווקים, בפסטיבל הזית בגליל.

יש לנו שיתוף פעולה עם קבוצת נשים ממשגב, הייתי רוצה שקבוצה זו של נשים יהודיות וערביות תתפתח יותר. בגליל בכלל יש צורך שאנשים יפגשו ויתקשרו, אנחנו חיים זה לצד זה, אבל לא מכירים אחד את השני. לפעמים נדמה שאנחנו חיים בעולמות שונים כשרק 2-3 ק"מ מבדילים בינינו. אם מניחים את הפוליטיקה בצד, נשארים אנשים רגילים שהרבה יותר קל להם להתקרב.

איך היית רוצה לראות את נשות עראבה בעוד עשר שנים?

בגדול הייתי רוצה לראות את כל הנשים מאושרות, מרוצות מהחיים שלהן ובעלות בטחון כלכלי. הייתי רוצה שלצעירים יהיה חזון והזדמנויות ללמוד ולעבוד. הייתי רוצה לראות גברים ונשים כשותפים שתומכים אחד בשניה.

 

אפנאן אל ג'ליל בפייסבוק

אפנאן אל ג'ליל באטסי

  1. תודה ענקית לאנג'ליקה ולמיה , אני נוי מעצבת אופנה , חלק מהקולקציה שלי היא שיתוף פעולה עם נשות אפנאן אל ג'ליל , הן רוקמות על שמלות וחולצות שלי, רקמה נהדרת , אין ספק שרקמה היא אבן יסוד בארצנו ,אני מקבלת פידבקים נהדרים על העבודה שלכן . בדיוק עובדים על קיץ 2014.. בהצלחה לנו!

    אהבתי

  2. למדתי משהו חדש על השכנות שלי 🙂 תודה! מעניין מאוד

    אהבתי

  3. פינגבק: אדום ושחור | make eat

  4. חנה

    מפתיעה מחדש, בנושא, בסגנון הצילום ובראיון. מצפה בכליון עיניים לנושא הבא. המשיכי, זה כה יפה

    אהבתי

  5. אביטל

    ראיון מעניין ונותן נקודות למחשבה…
    ישנו מיזם דומה שנקרא סינדיאנת הגליל, נשים ערביות שמשמרות את המסורת ועל הדרך מוכרות את תוצרתן, אולי אפשר לחבר בין השניים.

    אהבתי

  6. בחרת להציג נושא מעניין ומרגש. איזה יופי!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: