דוגרי

חדוה ליבנת , קיבוץ תובל, 02.04.14

חדוה היא המו"ל ואחת מהיוזמים של דוגרינט, אתר חברתי של תושבי הגליל. היא חלק מהצוות של שלוש נשים המנהלות את האתר שזכה לאחרונה בפרס פראט לתקשורת המוענק זו השנה ה-12 לעיתונאיות ועיתונאים מצטיינים העוסקים בנושא סביבה וחברה בישראל.

קשה לעמוד בפני חדוה ולא לרצות להיות יותר מעורבת. לא בגלל שהיא מלחיצה, אלא בגלל שהיא מלהיבה. אחרי הראיון הצטרפתי לחדוה לפגישה עם ד"ר אורית בראון בנימין שמרכזת את תחום הביומכניקה במחלקה להנדסת מכונות באורט בראודה בכרמיאל והתרגשתי לשמוע את הסיפורים מאחורי הפרויקטים המדהימים של הסטודנטים שמפתחים אביזרי תמיכה בהתאמה אישית לבעלי צרכים מיוחדים, וביניהם הרבה ילדים.

חדוה ליבנת | makeeatgalilee.wordpress.com

חדוה ליבנת | makeeatgalilee.wordpress.com

חדוה ליבנת | makeeatgalilee.wordpress.com

חדוה ליבנת | makeeatgalilee.wordpress.com

חדוה ליבנת | makeeatgalilee.wordpress.com

חדוה ליבנת | makeeatgalilee.wordpress.com

חדוה ליבנת | makeeatgalilee.wordpress.com

חדוה ליבנת | makeeatgalilee.wordpress.com

 דּוּגְרִי

  • דיבור לעניין, דיבור גלוי, דיבור ישיר
  • במפורש

מטורקית : doğru "נכון", "צודק", "ישר", דרך הערבית הפלשתינית: دُغْرِيّ (דֻּעְ'רִיّ), "ישר"

 מה זה דוגרינט בשבילך?

דוגרינט זה אתר אינטרנט, אבל בשבילי הוא לא סתם אתר, אלא פלטפורמה לעשיה. הרעיון הוא לקחת נושאים שפחות מוכרים לציבור מכל מיני סיבות – לפעמים כי אין מי שיביא אותם ולפעמים בגלל שלא נעים לשמוע אותם – לתת להם במה, לחפש להם זוויות שונות ואם אפשר לצאת איתם החוצה. זה יכול להיות בכמה היבטים, למשל לעשות סיור או ארוע בנושא מסוים, או להביא את החומרים לתקשורת אחרת יותר גדולה ומשמעותית כדי שאולי יחול שינוי. זה אקטיביזם חברתי. אני רוצה לגרום לאנשים לזוז מהמקום שלהם צעדון קטן.

במהלך שנות פעילותו של דוגרינט האם את רואה שינויים ביחסים בין הקהילות השונות החיות בגליל?

שונה זה רק תלוי בי. שום דבר לא השתנה מלבד היכולת שלי לראות את הזוויות הנוספות.  ברגע שחופרים לעומק מבינים את המערכות ואת הקשרים ביניהן. בגליל חלו המון שינויים קטנים, זה סוג של אבולוציה. אבל אם יקרה עכשיו משהו פתאום ביחסים בין יהודים לערבים, זה לא יפתיע אותי כמו ב2000, בגלל ההיכרות שלי ולא בגלל שהמצב הוא יותר או פחות טוב. נורא קשה להבין מה קורה באזור – לא מדברים את השפה ולא נכנסים לכפרים.

באתר את אומרת שחשוב לך לתת במה לקולות שלא שומעים בדרך כלל. מי הם הקולות האלה?

לפעמים קולות מייצגים נושא מסוים. למשל נכים, הקולות שלהם נשמעים עד גבול מסוים. הקול הנגיש זה לראות האם יש מעבר לכיסא גלגלים ומעלית והלא נגיש זה לראות האם המתגים בגובה מתאים והקול הלא נגיש הנוסף זה שמסתכלים על מישהו בכיסא גלגלים כמו על מפגר. הקול לא נגיש לציבור כי אף אחד לא מקשיב לו כי הוא לא מדבר ברור.

יש לי דוגמא מעניינת. מרגלית, שכותבת אצלנו טור מדהים בנושא של נגישות, לא הצליחה להכנס לכותל למרות שכתוב באינטרנט שהוא נגיש, אבל התברר שהוא נגיש בתאום מראש. פנינו לתקשורת ובין היתר לתוכנית ברדיו. הסברנו להם שמרגלית לא יכולה לדבר כי זה חלק מהנכות שלה, אבל רצו לראיין רק אותה והראיון לא התקיים. כך שלמרות שעשינו את כל מה שצריך הקול שלה נותר לא נגיש.

לפעמים צריך ראיה תרבותית חברתית כדי לפתור בעיה שעד עכשיו חשבנו שהיא בעיה יותר אישית. באחד מבתי החולים בחיפה מקבלים לעבודה אנשים שגרים במרחק של עד 45 דקות נסיעה. רוב הערבים גרים במרחק גדול יותר ולא יכולים לקבל אותם למרות התאמתם לתפקיד וכשרונם. הפתרון שמוצע למועמד זה לעבור דירה, אבל בדרך כלל זה לא פשוט לערבי לעבור דירה. וככה כולם מפסידים. זו דוגמא לקול ערבי בסוגיה מסוימת שלא נשמע.

היכולת שלי להגיע לקולות האלה עדיין מועטה מאד, כי אני שייכת לקבוצת הנשמעים. גם הרבה פעמים בעלי הקולות הלא נשמעים חושבים שאין להם משהו מעניין להגיד או שמישהו ירצה לשמוע אותם. אני כל הזמן צריכה לחפש פתרונות שמאפשרים שוויון באמת וזה ממש לא פשוט. בכל בעיה אני מנסה להגיע לפני הסלע, כמו בארכאולוגיה, אפילו אם לא הצלחתי לפתור אותה אבל עשיתי את המקסימום.

באיזו רמה את חושבת שדוגרינט מצליח להגיע לקהל הערבי?

אנחנו מגיעים לקהל הערבי אבל מעט. כותבים בדוגרינט  בערך 10% ערבים, מגיבים בדוגרינט מעט. לארועים יכולים להגיע יותר מ50% ערבים, לסיורים כמעט לא מגיעים ערבים בכלל. שולחים לנו מידע או פונים אלינו מעט. תמיד רצינו שאת הקולות הלא נשמעים שאנחנו מביאים ישמעו גם אנשים מאותו הרקע. רציתי להביא קול של עני ושיקראו אותו עניים. היום אני מבינה שהעניים לא יקראו את דוגרינט כי אין להם מחשב או אין להם זמן או מודעות. אני מביאה את הקולות האלה לקהל אחר שבעקבות החשיפה רוצה לעשות איזשהו שינוי קטן.

מהצד היהודי ראיתי שיש עניין בלשמוע את הקהל הערבי. האם הקהל הערבי רוצה לשמוע את הצד היהודי? תלוי. יש להם תחושה שהם כל הזמן שומעים את הצד היהודי אז לא בטוח שזה מה שהוא מחפש. יש נושאים שזכו להרבה תגובות והתעניינות כמו בי"ס גליל ( בי"ס יהודי ערבי), אבל אם אני אכתוב משהו על קרקעות, לא בטוח שירוצו לקרוא על זה.

איפה תהיה יותר השפעה זה הדבר הכי חשוב . בשנה שעברה שלושה מאמרים שלנו הגיעו לעיתון "הארץ" וקרו בעקבות זה דברים. זאת השפעה אם בעקבות החשיפה שלנו נפתח צוהר בנושא שלא היה מוכר לאנשים שפתאום גילו עוד נרטיב לסוגיה. יש המון מימדים להשפעה. לדעתי שינוים צריכים לבוא לאט לאט ומעבודת שטח, גם 5% הצלחה זה יפה.

אני מניחה שבתור בן אדם שמעורב בקידום נושאים חברתיים את נתקלת לא מעט באדישות וחוסר אכפתיות. מה מניע אותך להמשיך?

הפחד הגדול שלי הוא שאני אהפוך לאדישה ואז אולי הילדים שלי יהיו יותר אדישים. אדישות זה סוג של כהות, חוסר תחושה, מעין מוות. אני חושבת שזה סם החיים לחיות בשביל עולם טוב יותר. אני גם לא חושבת שאנשים אדישים. הם עייפים או מוותרים או רואים את הדברים אחרת.

אין נושא שאני נלחמת עליו והוא לא משפיע עלי באיזשהו אופן. אני לא נלחמת את המלחמה של אחרים, אלא את המלחמה שלי. ניקח לדוגמא את בעית הנגישות בתחנת הרכבת בנהריה – זה שעכשיו אין לי בעיה להיכנס לא אומר מה שיהיה לי בהמשך.  אני גם לא מפחדת מהמילה מאבק למרות שזה לא נשי.

קראתי שאת עושה סיורי אוכל בגליל. מה מאפיין אוכל גלילי?

הסיורים הם של אוכל ערבי ולא גלילי. אני בכלל לא מבינה באוכל, אלא משתמשת בו כאמצעי לתקשר עם החברה הערבית. האוכל מבטא את היחסים בתוך המשפחה, את הקשר בין מודרניות למסורתיות. אוכל מאד מבטא תרבות. המפגש סביב האוכל מאפשר שיחות עומק רבות לא על איך לבשל חוביזה אלא על מה אומרים הילדים שלך כשאת אוכלת חוביזה.

התחלתי לעשות את הסיורים בעקבות ספר שקראתי של ליאורה גביעון בגובה הבטן: היבטים חברתיים ופוליטים של המטבח הערבי בישראלפניתי לנשים שאני מכירה היטב שיש להן סיפור והצעתי להן להכין אוכל. בגלל האינטימיות שלי איתן, תהליך יצירת הקשר מתקצר ואפשר מהר מאד להיכנס לתוך הקרביים של הסיפור. תמיד יש סיפור טוב כי הנשים לא מחויבות לטקסט כלשהו, יש להן אמון והן מוכנות להביא את עצמן. לכן זה סיור טוב לנשים כי נשים מדברות אחרת כשיש רק נשים, במיוחד נשים ערביות.

בתוכנית הרדיו שהיתה לך שמתי לב שראיינת יותר נשים מגברים.

כן, כי נשים נמצאות הרבה יותר בשדה החברתי, כי אני קרובה יותר לנשים, מעדיפה לעבוד איתן, נשים יותר משתפות פעולה. זה קטע של חבר מביא חבר. אם היתי איש צבא קבע כנראה שהיו יותר חיילים וכלכלנים.

מה את הכי אוהבת בגליל?

את הערבוב של הכל מהכל, של ההר והמים, היהודים והערבים, ואת האחרות. אני אוהבת את הגליל כי אני מכירה אותו, כמו משפחה מורחבת – יחסי אהבה שנאה. אני מכבדת את הנרטיבים השונים גם אצלי.  אני תמיד אומרת שהמקצוע שלי הוא גלילית. לא היתי יכולה לעשות את מה שאני עושה בדרום כי אני לא מכירה מספיק. הידע שצברתי בעשרים ומשהו שנות חיי פה הוא ההתמחות שלי.

 קישור לדוגרינט

קישור לראיונות רדיו של חדוה ליבנת

מודעות פרסומת

  1. פינגבק: לחם פריקה | make eat

  2. חנה

    דוגרי, מענין מאד, וצילומים אמיתיים ויפים. אשרי המראינת והמרואינת.
    חנה

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: