על אש והשראה

דלית הראל, עצמון, 02.01.2014

דלית היא מורה לניה ומטפלת בתנועה, גרה בעצמון במשגב. נפגשנו לשיחה על ניה, הנאה והשראה

איזה מילים/ אסוציאציות/ תחושות עולות לך כשאת חושבת על ניה?

קירקוע, הנאה, אוויר לנשימה, הבעה, תנועה, כיף, ריפוי, צורך…

איך ניה השפיעה עליך, על החיים שלך?

בכל שיעור אני מרגישה את החיבור לקרקע ובשבילי זה המון  – להיות מחוברת לרצפה, לעצמי, למה שקורה. מצאתי את האש של התנועה, של ההבעה, של הריקוד שהיתה חבויה בתוכי הרבה זמן אבל לא יצאה בדרך הזאת ולא כל הזמן. רקדתי תמיד אבל אחרת.

בעבר היתי עובדת סוציאלית ומטפלת בתנועה ובמהלך שהות ממושכת בארה"ב התלבטתי באיזה כיוון להמשיך להתפתח. אני זוכרת שהיתה לי אז שיחה עם חברה שאמרה לי: "את צריכה שיהיה לך אש בעיניים, את צריכה לקום בבוקר ושתהיה לך יצירה, את צריכה להיות מורה לריקוד". עניתי לה שאני בחיים לא אהיה מורה לריקוד. ואני באמת לא רואה את עצמי כמורה, אני לא מלמדת או מאמנת אלא מעבירה חוויה רגשית, חושית, גופנית, חוויה של תנועה. חברה אחרת סיפרה לי על ניה, הלכתי לשיעור ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אחרי שבוע כבר התחלתי ללמוד ניה.

ניה הגיעה אלי כמו מתנה, זו האש שיש בי בכל שיעור. כאילו האנרגיה של החיים שלי נמצאת שם, נוכחת. בכל שיעור מסקרן אותי משהו אחר, גם כשאני רוקדת אלף פעמים את אותו הדבר אני מוצאת את ההנאה והסקרנות. בכל פעם הפוקוס שונה וזה לוקח אותי למקום אחר. לפעמים  אין לי מושג מה יקרה בשיעור – אני מכינה פלייליסט, איזשהו רצף ומשאירה לי המון מקום להשראה, ליצירתיות.

מה נותן לך השראה?

כל דבר שנוגע בי מבפנים נותן לי השראה, למשל שירים, מוסיקה, ספר או הופעת מחול, טבע. גם במהלך השיעור ריקוד של מישהו יכול להוות השראה. רואים את האור שיוצא, זה לא צריך להיות יפה, אלא משהו מבפנים – הניצוץ הזה הוא השראה.

איזו מוסיקה את שומעת בבית ואיך את בוחרת מוסיקה לשיעורים?

אני שומעת הרבה מוסיקת ניה שהיא מוסיקה של רוטינות עם עבודה סביבן. כמו קטה – אוסף תנועות סביב נושא מסוים עם מוסיקה שמותאמת, שיר נבנה על שיר סביב עמוד שידרה מחבר. יש המון רוטינות ולומדים אותן כמו גוף עבודה. ניה זה הבסיס ויש מוסיקה שאני אוהבת כמו לאונרד כהן, ביטלס, קווין, שירים עבריים. בשיעורים אני משלבת, אבל זה לא יהיה רק שירים שאנשים אוהבים לשמוע או שאני אוהבת לשמוע. אני מחפשת את החיבור למוסיקה באשר היא. מוסיקה היא כלי –  אני משחקת איתה.

מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?

כמובן שאני אוהבת לרקוד, להיות בשיעור ולהעביר את החוויה של התנועה. אני אוהבת להקשיב למוסיקה, להכיר אותה לעומק אפילו אם אני לא מתחברת אליה ברגע הראשון וזה מה שמאתגר.

אני אוהבת לראות איך ניה מחברת בין אנשים באותו מרחב, יש משהו מדהים בלהיות במקום הפתוח הזה עם אהבה לתנועה וקבלה של עצמנו ושל האחרים. זה מה שמדבר אלי וזה מה שאני משתדלת להעביר. למרות שהגוף נושא את כל החוויות הכבדות שאנחנו חווים כל הזמן, אפשר להיות עם זה ועדיין לאפשר את ההנאה. ההתכווננות הזאת מלווה אותי בחיים וזה כלי העבודה הכי משמעותי שלי. לא משנה באיזה מצב אני נמצאת, איזו מוסיקה או איזו קבוצה, כשאני באה לניה אני שם במאה אחוז, רוקדת ונהנית. יש היזון חוזר בין הקבוצה לביני. אני מובילה את התהליך התנועתי והאנרגיה שנמצאת שם מתנהלת בכל פעם אחרת. אני לא יכולה לשלוט בה, אבל תמיד מעניין מה יעלה במרחב הזה.

ראית תהליכים שאנשים עברו בעקבות ניה?

בטח. אנשים שהיו מאד סגורים פתאום נפתחים. אני חושבת שהרבה אנשים מתקשים עם הריקוד החופשי. צריך לעבור תהליך של שחרור ולתת למוסיקה להכנס פנימה ולצאת, ולא רק להעתיק את התנועות. יש אנשים שלא הוציאו קול מהפה שלהם ופתאום הקול נשמע– זה המון. וגם אנשים שפחות מקורקעים העבודה עם המרכז מאד עוזרת להם – יש המון קירקוע בניה, הרבה עבודה עם כפות הרגליים דרך אמנויות הלחימה. אני מאמינה שלתנועה יש הקבלות בחיים. סגירות או תקיעות בתנועה מעידות הרבה פעמים על מחסומים אחרים בחיים וכשפותחים בתנועה זה בהכרח מקרין החוצה. זה קורה כל הזמן אם רק שמים לב.

היית בין המורות הראשונות בארץ לניה. את יכולה לספר קצת על ההתחלה?

אני חושבת שהייתי המורה השניה שהגיעה לארץ ולמעשה לא הכירו את ניה. בהתחלה היתה לי נאיוויות. קיבלתי מתנה נפלאה. ניה מילאה את העולם שלי בתנועה, באושר, בהגשמה. היתי חדורת התלהבות ורציתי להעביר את זה לאחרים. היה לי ברור שכולם ירצו את זה, אבל זו היתה אשליה. הבנתי אחרי הרבה זמן שהיתי במועדון [משגב]  שלניה מתחברים אנשים שפתוחים לגוף, לנפש, ליצירתיות, כאלה שמוכנים לעבור תהליך ולחקור יחד איתי. אנשים שרוקדים ומוכנים להיות בנוכחות מלאה, מחויבים לעצמם ולתהליך. היום אני מבינה שיש אנשים שאוהבים ויש כאלה שלא וזה גם בסדר.

להתחיל בצפון בטח לא היה קל.

מעניין, אבל זה לא היקשה. בישובים קטנים יש יותר קשר בין האנשים, יותר נגישות, לכן זה התפשט מהר. בהתחלה, מתוך התלהבות מהחדש, היו מגיעים לכל שיעור כ 50 איש, ומהר מאד נפתחו עוד שני שיעורים, כך שכמעט מההתחלה ועד היום אני מעבירה במשגב 3 שיעורים בשבוע וסה"כ 10 שיעורים בצפון. יש אנשים שרוקדים איתי מ 2005, לפעמים עושים הפסקות וחוזרים.

את כל הזמן לומדת, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

אני אוהבת לעשות את הדברים הכי טוב שאני יכולה, גם אם עשיתי את כל החגורות [של ניה] אני אעשה עוד פעם ואהיה יותר טובה. תמיד אפשר עוד. אני מנסה לחבר את החלק הטיפולי שלי שבעבר הכביד עלי. הנחתי אותו במשך שנים בצד. ועכשיו, דרך הפוקוסינג (התמקדות), המרחב של הטיפול לאט לאט חוזר אלי. היום אני מגיעה אליו ממקום יותר פתוח ועם רצון לראות איך הכל יכול להתחבר; אני מחפשת את האיזון בין שניהם. היתי רוצה להמשיך להעביר חוויה קבוצתית ולראות איך אפשר להעמיק שם. מעניין אותי להכניס את ניה למסגרות טיפוליות נוספות ולעבוד עם מטפלים ו/או מטופלים כמו שהתחלתי לאחרונה ברמב"ם.

לאתר של דלית

תגים: גליל, ניה, נשים, ריקוד